אני יכול להיזכר בקלות בלא מעט מקסים ארגנטינאים גדולים שהיו חלק מחיינו ב-20 השנים האחרונות. הראשון שעולה לי בראש הוא כמובן מקסי רודריגס שב-2001 היה חלק מהנבחרת הגדולה אי פעם, זאת שכללה את חאבייר סאביולה, אנדרס ד'אלסנדרו ופבריציו קולוצ'יני, וזכתה במונדיאליטו תחת הדרכתו של חוסה פקרמן. אני נזכר בערגה גם במקסי מוראלס, השחקן הכי טוב בעולם לגובהו, שעוד לפני ההשתלטות המרכז אירופית על אטאלנטה (פרויילר, דה רון, קסטן, האטבור) היה הקודקוד במשולש הארגנטינאי שכלל גם את חרמן דניס ואלחנדרו 'פאפו' גומס. גם למקסי מסה (היה בסגל הנבחרת למונדיאל האחרון), מקסי כהן ומקסי לוי יש מקום של כבוד ברשימה הזאת, אבל המקסי היחיד שאותו אני מגדיר באופן אישי כחבר אמת הוא מקסי לופס.
מקסי ואני הכרנו בדצמבר 2005 בשדה התעופה בברצלונה. אני בדיוק השתחררתי מהצבא ונסעתי עם המשפחה לחופשה של שבוע, מקסי השלים שנה בבארסה אחרי שהגיע כהבטחה גדולה מריבר פלייט. הקליק בינינו היה מיידי ואם שנינו לא היינו 100% הטרוסקוסאלים יכול להיות שהסיפור היה מקבל תפנית שונה. תחת זאת שקענו בשיחה ארוכה על כל הדברים ששנינו אוהבים. האינטראקציה בינינו הייתה כל כך טובה והשיחה זרמה בשטף כזה שאני פספסתי את הטיסה לישראל ונאלצתי לקנות כרטיס חדש במחיר שערורייתי כדי לחזור למחרת לארץ.
הנזק שלי הסתכם ב-350 דולר, אבל מקסי ספג מכה כואבת הרבה יותר. ברצלונה טסה באותו אחר הצהריים למשחק מול ולנסיה שנגמר בהפסד 1:0. סמואל אטו עלה לאותו משחק פצוע, לודוביק ז'ולי לא היה בכושר משחק, הנריק לארסון בכלל לא היה בסגל, והמאמן פרנק רייקארד השתולל בחדר ההלבשה במחצית כשהוא הבין שאין לו אף חלוץ על הספסל. ההולנדי, אחד האנשים הכי רגועים בתבל ביום יום, בכלל איבד את זה במלון אחרי המשחק. רק בנס אף אחד לא התחשמל למוות ממכשיר הטלוויזיה שהוא השליך מהקומה השמינית ישר לבריכה, ובארסה נאלצה לשלם לא מעט כסף עבור החדר שלו שהושחת כליל באותו התקף זעם. האלופה שבדרך גם שילמה דמי שתיקה גבוהים לשתי החדרניות מדרום סודאן שצפו בהשתוללות של רייקארד.
לא מעט אנשים בספרד טוענים שביום הזה נחרץ גורלו של מקסי בברצלונה. היחסים בינו לבין רייקארד, שעד אז היו מעולים, הפכו לבלתי אפשריים, אטו, לארסון וז'ולי הועדפו על פניו ואחרי 14 משחקים בלבד ומעט מאוד דקות הוא הושאל למאיורקה ומעולם לא חזר יותר למדי הבלאוגרנה. מנגד, היחסים ביני לבין מקסי רק עלו מדרגה. כמה חודשים לאחר אותו מפגש בשדה התעופה טסתי פעם נוספת לברצלונה למסיבת יום ההולדת של מקסי. התכנון היה להגיע לשבוע, אבל בסופו של דבר נשארתי שם חודש וחצי. הפמלייה של מקסי בספרד כללה להערכתי בין 30 ל-40 אנשים, אבל הגרעין הקשה מנה שמונה חברי ילדות שלו. אלה אנשים שליוו אותו כילד בשכונת פומפיז'ה הקשוחה בבואנוס איירס. מקסי נאלץ ללכת לא מעט מכות עם ילדים גדולים ממנו כדי לשמור על הכבוד, וככה הוא "זכה" בצלקת ארוכה שמעטרת את הישבן שלו אחרי שאחד הילדים נשך לו את העכוז במהלך קטטה. בסופו של דבר זה משהו שמאפיין את המשחק שלו עד היום - בלי טכניקה גדולה, אבל המון פיסיות וכוח רצון של טנק, ואם תרצו, גם לא מעט תחת.
כשהייתי בברצלונה כמעט ולא היינו יוצאים מהווילה של מקסי. סרחיו, אחד החברים הכי טובים שלו, היה מכין עוגיות חשיש שהיו מדביקות אותך לספה לכמה שעות בלי יכולת להוציא משפט קוהרנטי מהפה. הסוד של סרחיו היה להוסיף קצת אבקה קפואה של דולסה דה לצ'ה לחשיש המרוקאי, מה שהיה משחרר את האנדרופינים למוח במהירות גבוהה פי שמונה מעוגיית חשיש סטנדרטית ומטיס אותך לספור ג'ירפות בחלל. רוב הזמן היינו משחקים בפלייסטיישן, שותים מאטה ואוכלים אלפחורס, אבל דווקא באחת הפעמים הבודדות שבהן כן יצאנו בלילה, מקסי פגש את הבחורה שתשנה את חייו. המועדון שהלכנו אליו היה עמוס עד להתפקע באנשים, אבל העיניים של כל מי שהיה שם התמגנטו לוונדה נארה, בלונדינית יפהפיה, נימפה אקזוטית שכאילו יצאה מדפיו של איזה ז'ורנל. ההתאהבות והתשוקה בין וונדה למקסי היו מיידיות. עוד באותו ערב הם קיימו יחסי מין בשירותים של המועדון, למגינת ליבם של המבלים שהיו חייבים להטיל את מימיהם.
הם נראו מאושרים ביחד, כמו זוג יונים צחורות שאף פעם לא רוצות לעזוב את הקן. החיים חייכו אליהם ומקסי עבר לשחק בקטאניה והציג את הכושר הכי טוב בקריירה שלו עם 23 שערים ב-78 משחקים. אני השתדלתי לטוס אליהם לפחות פעם בשנה וגם כמעט כל קיץ בילינו ביחד. אחד החברים הכי טובים של מקסי בתקופה ההיא היה קון אגוארו. למרות שארבע שנים תמימות מפרידות ביניהם, מקסי לקח את קון תחת חסותו כשהחלוץ של אינדפנדיינטה הגיע בגיל 18 לספרד ועזר לו להסתגל למנטליות האירופית ולריחוק מהמשפחה. גם וונדה נרתמה למאמץ ופעם בכמה זמן הגיעה לבית של קון והכינה לו את האוכל שהוא אוהב מהבית, אמפנדות פטריות ותירס, פריחולינוס עם בשר ארנבת וגאז'טיטה דה גראסה עם חמון וצ'ימיצ'ורי.
בקיץ טסנו ביחד לחופשה בדרום-מזרח צרפת. וונדה ומקסי כמובן, קון עם אישתו לעתיד והבת של דייגו מראדונה, ג'אנינה, ועוד מספר חברים. גם מאורו איקארדי, אז חלוץ צעיר ודי אלמוני שרק חתם בסמפדוריה, הצטרף. באחד הערבים היינו גמורים ומעוכים לגמרי אחרי יותר מדי דברים שנכנסו למחזור הדם שלנו ומצאנו את עצמנו בגראן קזינו במונטה קרלו. הגענו כמו מתנה משמיים לחבר'ה הכבדים ששיחקו איתנו באותו לילה כי לא הפסקנו לפזר שם כסף על השולחנות, כשאין לנו בכלל מושג מה קורה איתנו. כשהשמש בחוץ כבר עלתה ואפילו לשחקני הכדורגל שבינינו התחיל להיות כבד בכיס, הבנו שהגיע הזמן לחתוך חזרה למלון. את הדרך הקצרה עשיתי במונית עם קון וג'אנינה, שרגע לפני הכניסה לחדר שלהם שאלה אותי אם בא לי להצטרף. לא יודע כמה זמן בהיתי בה אחרי שהשאלה נזרקה לחלל האוויר, אבל הדבר הבא שאני זוכר הוא כמויות הקיא שעשו את דרכן מהפה שלי לשטיח של המלון. שלושה עובדים חילצו אותי מהשלולית המעופשת שבה התפלשתי והשליכו אותי כמו שק תפוחי אדמה חזרה לחדר שלי.
ככל שזה יישמע עצוב, החופשה הזאת הייתה שירת הברבור של היחסים בין מקסי לוונדה. אני לא יכול להאשים אותה, הייתי עושה בדיוק אותו דבר. הלב לקח אותה למקום אחר ואני חושב שגם מקסי הבין את זה בסופו של דבר. ברור שזה לא היה פשוט. אחרי שכל הסיפור התפוצץ, הוא היה גמור, שבור, מחוק. הוא לא היה יכול לגעת בכדור, בקושי אכל והוריד איזה 15 קילו. התקשורת עשתה לו את המוות, הפכו את החיים שלהם לגיהנום. לוונדה לפחות היה את איקארדי ואת הילדים שהלכו איתה, אבל למקסי לא היה אפילו את זה. מי שחילצה אותו במידה רבה הייתה קיארה פיורה (הפסיכולגית של חתונה ממבט ראשון ו-2025 באיטליה) שלאט לאט ואחרי טיפול ממושך גרמה לו להרגיש חיוני שוב פעם.
בפרידה כזאת, אין שום אפשרות אלא לבחור צד, והבחירה שלי הייתה מובנת מאליה. מקסי היה ועודנו אחד החברים הכי טובים שלי בעולם ושום דבר לא ישנה את זה. אבל בכל פעם שאני שומע איזה פרשן בטלוויזיה מדבר על המוניטין האיומים של וונדה או רומז על האופי הבוגדני שלה, אני נזכר בפעם ההיא שבה היא הופיעה בפתח הבית שלי בשכונת האורפלים בתל אביב. ת'אמת שאני לא יודע אם אפשר בכלל לקרוא לזה בית, זה היה יותר כמו צריף. זאת הייתה אחת התקופות הכי אפלות בחיים שלי, הייתי מרושש ובדיכאון, הרגשתי שכולם שכחו מקיומי, ניתקתי קשר עם המשפחה.
אין לי מושג מאיפה וונדה ידעה בכלל איפה אני גר, אבל היא נכנסה פנימה כרוח סערה כאילו היא נמצאת במשימת חייה. היא שטפה, היא ניקתה, היא בישלה, היא העמידה אותי על הרגליים. בגלל שהבית שלי לא היה מחובר לתשתית המים, וונדה הלכה לשאוב מים מהבאר וחזרה את כל הדרך עם כד על הראש, כמו שרואים את הנשים האפריקאיות בסרטים. בגלל שלא הייתי מחובר לחשמל, וונדה הסתובבה בשכונה ואספה זרדים וכפיסי עץ, והיינו מחממים את הבית עם מדורה קטנה בסלון. בערבים היינו מדברים אל תוך הלילה כשהראש שלי נמצא בחיקה, מרגיש כל זיז, קימור ובליטה בגופה, מתרפק על מה שהטבע חנן אותה בו. ואם לא הטבע, ידי המנתח (רודריגו מגאז'ן, הדב קליין של בואנוס איירס). אני לא יודע אם וונדה הייתה יכולה להיות מטפלת טובה אם היא לא הייתה הולכת לתחומי הבידור ואחר כך הופכת לסוכנת, אבל במקרה שלי זה עבד, היא הצילה אותי מכליה וחידלון. אנשים שניזונים ממה שאומרים בטלוויזיה אולי חושבים שוונדה נארה היא השטן הגדול, איפשהו בין נסראללה לבן לאדן, אבל אני אף פעם לא אשכח לה את הקיץ שבו היא החזירה אותי לחיים. בקיצור, אל תאמינו לכל מה שאנשים מספרים לכם, הרוב זה פייק ניוז.
