• טל עוזיאלי

מורה נבוכים: על תפקידה של תקשורת הספורט בעת החדשה

העובדה שויקטור ציגנקוב נולד בנהריה, ממש על הגדה השמאלית של הגעתון, לא העלתה ולא הורידה מבחינתי. זה לא שיש לי חיבה אוטומטית לכל אחד שנולד בפריז של הגליל המערבי כפי שכינו אותה חלוצי העלייה השלישית. מיכאל מור, לדוגמה, הוא פחות כוס התה שלי. יכול להיות שהפיקנטריה, שחקן אוקראיני של דינמו קייב שנולד דווקא שם, גרמה לי למקד בציגנקוב הצעיר את המבט בפעם הראשונה שבה ראיתי אותו משחק, אבל לא בגלל זה אני מחשיב אותו כשחקן מרתק שכדאי לעקוב אחריו, הג'ינג'י השני בטיבו היום בעולם. דינמו קייב נמצאת אמנם בעונה קטסטרופלית - מרחק 13 נקודות משחטאר דונייצק 15 מחזורים לתוך העונה - אבל ציגנקוב רק בן 22 וכל עתידו לפניו. נדרשתי לפתיח הטרחני הזה אך ורק בגלל שרציתי לדבר על הג'ינג'י הכי טוב בעולם, ובפער ניכר.


קווין דה בריינה הוא לא רק הג'ינג'י הטוב על הגלובוס, אלא גם ככל הנראה הדבר הכי יפה שיש היום לעולם להציע. יצירת אמנות של תכליתיות ואלגנטיות שחושלה בצפון פלנדריה. הפס, כמו חץ שנשלח, הבעיטה החדה, הנונשלנט, הקרח בעורקים. היהלום שבכתר בנבחרת העצומה של בלגיה. זה יהיה עוול אם דור הזהב הבלגי לא יסיים עם זכייה בתואר רציני באמתחתו (ליגת האומות המשוקצת של אופ"א לא נחשבת). העניין הוא שעם כל אהבתי לקווין, לא נראה לי שאני אצפה בו משחק כדורגל בתקופה הקרובה.


מכל קבוצות הפלסטיק השנואות עליי היום בעולם - ואלוהים עדי שיש הרבה כאלה - מנצ'סטר סיטי תופסת כרגע את המקום הראשון כמדומני. זה לא תמיד היה ככה. כשמנצ'סטר סיטי השתרכה לה אי שם בתחתית הליגה השלישית בסוף שנות ה-90', הייתה עליה כתבה בשם המשחק. הייתה שם תמונה של אוהד הקבוצה ממרר בבכי, אז עדיין במיין רואד המיושן, ונכתב שבאותו סוף שבוע רק חמש קבוצות ביבשת הצליחו למשוך כמות רבה יותר של אוהדים מהסיטי. זה היה נחמד ביחס ליריבה העירונית שהייתה אז הקבוצה הכי פופולארית בישראל, וקבוצות פופולאריות בישראל תמיד גורמות לי להקיא על עצמי.


הגעתון בנהריה. ציגנקוב נולד ממש מתחת לאבן החשופה במרכז התמונה. צילום: מזי בן אהרון

אבל מאז זרמו הרבה מים בגעתון, אנשים מפוקפקים מאוד השתלטו על מנצ'סטר סיטי והפכו אותה למשהו שהוא לא קבוצת כדורגל, משהו שחותר נגד המשחק, הורס אותו, מחבל בו, הופך אותו למשחקי הכס (נשבע לכם שלפני הסופרקאפ הגרמני האחרון שמעתי מוסיקה שדומה מאוד לפתיח של משחקי הכס. מיד העברתי ערוץ כמובן). הבעיה הכי גדולה היא שהתקשורת משתפת פעולה עם הפשע הזה. כולנו מכירים טוב יותר את החלוץ השלישי של קבוצת הנוער של מנצ'סטר סיטי מאשר את האנשים המפוקפקים שמנהלים את הכדורגל, מזיזים מיליונים מצד אחד לצד שני, חורצים גורלות, לא כל שכן את המניעים שלהם.


כמו שאלון עידן כתב פעם: "הנה מנצ'סטר סיטי, הנה ברצלונה, הנה באיירן מינכן, הנה פריז סן ז'רמן, הנה ריאל מדריד, הנה צ'לסי. הנה ליגת האלופות. הנה מאות אלפי אוהדים ביציעים. הנה מיליונים בטלוויזיה. הנה הדבר המכוער הכי יפה בעולם... ואיך כולם דיברו על הבית ספר שעשה מוריניו במשחק הראשון, ועל התגובה של פלגריני במשחק השני; וחלוץ אחד מול שני חלוצים, ושלושה בלמים או שני בלמים, וקשר נסוג או 50-50; כן, בדיוק ככה זה עובד: שתי מפלצות מכוערות, שחותרות תחת הכדורגל עצמו, תחת הלגיטימיות שלו, שהורסות אותו מבלי דעת, מנותחות באופן מקצועי על ידי פרשנים ואוהדים, שתמיד מתעניינים רק במילימטר שמעל לפני השטח, בקצף שעל פני המים, מים שתחתיהם זורם דם של כרישים. כמו לשפוט בתחרות ריקוד של שני רוצחים".


כדורגל תמיד היה עסק ותמיד היו אנשים שניסו להרוויח בעזרתו כמה שיותר ממון, אבל נדמה שהסאה הוגדשה, הבלוף הפך גדול ובוטה מדי. הייתי מקבל את המצב אם לצד זה גם הייתה מלחמה על האמת, מונח בעייתי ככל שיהיה. מהו הכדורגל המודרני, מי משלם את מחיר המסחור של המשחק, מה תפקידה של העיתונות בעת הזאת. כמה הררי מילים נשפכו על "משחק" הראווה שנערך לאחרונה בארץ בין ארגנטינה לאורוגוואי, זה שכל מי שדיבר עליו התעקש להצמיד לו את המילים חגיגה, קרנבל וכו', וכמה מעט תהיות היו על טיבו של האירוע. או שמנתחים מבוקר עד ערב את הסיכוי של הנבחרת להעפיל ליורו בלי להזכיר את ההחלטה המושחתת וההרסנית להגדיל את הטורניר ל-24 נבחרות. לתקשורת הספורט אמנם יש בעיה מבנית - בניגוד לתקשורת "הרגילה" היא גם מחזיקה בזכויות שידור ולכן חוששת למתוח ביקורת אמיתית מחשש לנטישת צופים, אבל זה לא תירוץ, או אולי תירוץ של פחדנים. או כמו שג'ורג' אורוול אמר פעם: "עיתונות זה כל מה שמישהו לא רוצה שיתפרסם, כל השאר זה יחסי ציבור".


העיתונות חייבת לעמוד על המשמר. צילום: מזי בן אהרון

נכון, על המו"לים והעורכים הראשיים יש לחץ בלתי אנושי מצד בעלי עניין שרוצים לקבוע מה יופיע בסופו של דבר על המסך או על גבי הפרינט. קראתי את תמלילי השיחות בתיקי 2,000 ו-4,000, בין נתניהו למוזס ואלוביץ', ואני יכול לומר שזה בדיחה לעומת מסע הלחצים שאני עברתי כשהיה לי תפקיד בכיר מאוד בערוץ הספורט. תאמינו לי, הייתי בכל הצמתים החשובים של תקשורת הספורט בשנים האחרונות, עורך ומקצץ, בוחר וקובע מה תקראו עם הקפה של הבוקר. מי לא ניסה להשפיע? שרים, ח"כים, אנשי עסקים, ראשי משפחות פשע, שחקנים, חברות של שחקנים, מאהבות של שחקנים, כולם בחשו בקלחת, מנסים לאיים, לשדל, לשחד, לפתות. עכשיו אני יודע שתקראו לי טרחן, שמרן, זבל של בנאדם, זקן שמתרפק על העבר. אתם צודקים, הכל נכון (במיוחד הזבל של בנאדם), אבל גם המכורים הגדולים ביותר חייבים להודות שמשהו השתבש בדרך.

אבל הפחד הכי גדול שלי הוא שזה בכלל לא קשור לדברים חיצוניים - כסף, בעלים, מסחור, גלובליזציה, שקרים שמספרים לנו בטלוויזיה כדי לערפל את החושים - ושזה קשור אך ורק אליי, שאני כבר לא אוהב כדורגל. שהתבגרתי, שהזדקנתי, שעברתי דירה והטלוויזיה קטנה מדי ורחוקה מהספה, שכבר אין לי כוח להישאר ער עד ארבע לפנות בוקר בשביל לראות משחק זניח בארגנטינה, כל סיבה שלא תהיה. זה מפחיד אותי כי זה תמיד היה חלק כל כך מהותי ממני. תמיד, בכל מקום. אני לא יכול לדמיין את עצמי בלי כדורגל. אני לא חושב שיש משהו שיוכל למלא את החלל.

0 צפיות
  • Facebook - Black Circle
  • חשבון הטוויטר הרשמי של טל עוזיאלי
  • היוטיוב של טל עוזיאלי

 © כל הזכויות שמורות לטל עוזיאלי - 2019