(פורסם בטלחרף ב-31 בפברואר 2010)
פרס הסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה, מועמד לסרט הסטודנטים הטוב ביותר באוסקר, ציון לשבח בקאן ובברלין, חביב הקהל בפסטיבל ורשה, מועמד לפרס העריכה בפסטיבל ונציה, מקום ראשון בפסטיבל הקולנוע המוקומנטרי בג'לאלבאד, פרס מיוחד על עיצוב תלבושות בפסטיבל פפאטה שבטהיטי, והזרוע עוד נטויה. מדובר ברשימה חלקית בלבד מן ההספק הפנומנלי, המדהים והכל כך מפתיע של הסרט הישראלי 'אריק' בבימויו של טל עוזיאלי שיצא לאקרנים באוגוסט האחרון.
הבדיחה הקבועה בפמליה של עוזיאלי (26) היא שבקרוב יעניקו לו את פרס נובל ופרס על מפעל חיים. רק 12 דקות ו-34 שניות אורך הסרט שהפך בשנה האחרונה לאחד המדוברים בעולם והפך את הקולנוע הישראלי לזה שעשוי לכבוש את הבמה בפסטיבלים הקרובים. לא כולם אהבו את הסרט, אבל אף אחד לא נשאר אדיש אליו, במיוחד אחרי שהניו יורק טיימס העניק לו כפולת עמודים בגיליון חג המולד החגיגי שלו.
"זה טירוף מה שקורה מאז הקיץ האחרון, לא האמנתי שזאת בכלל אופציה כשהתחלנו לצלם את הסרט", מספר עוזיאלי, שהגיע לאמסטרדם לרגל הפסטיבל לסרטים קצרים שמתקיים בעיר. "האמנתי בסרט מהרגע הראשון, כשרק התחלתי לכתוב. חשבתי שהוא ידבר לאנשים בישראל, שיאהבו אותו. מה שקרה לאחר מכן הוא מדע בדיוני בשבילי. אני עד עכשיו צובט את עצמי כדי להאמין שאני לא נמצא בתוך חלום".
למרות הנון שלנטיות שהוא משדר, ניכר על עוזיאלי שהוא נרגש. אנחנו נפגשים בבית קפה במרכז אמסטרדם, ועיניו האדמומיות מעידות על מחסור בשעות שינה. עדות נוספת ללחץ שבו הוא נתון היא העובדה שכמעט בכל רגע נתון הוא מכניס משהו לפה, בדגש על מתוקים. קומתו ממוצעת, שיערו בהיר, עיניו כחולות וממבט חטוף על גופו אפשר לשער שהוא מתאמן באופן קבוע במכון הכושר, למרות שקשה לדמיין אותו עושה זאת עם הלו"ז הרצחני שנכפה עליו בתקופה האחרונה. מעין גרסה צעירה של פול ניומן. גם הגבר הסטרייט ביותר יעיד שיש משהו מעורר מינית בעוזיאלי.
עוזיאלי נגיש. הוא משוחח עם כל עובר אורח שפונה אליו, וכל בחורה שמנסה לפלרטט איתו, ויש הרבה כאלה, זוכה לתשובה. הוא משחרר חיוך מבויש כשמעריצה אחת חולצת שד ומבקשת ממנו שיחתום עליו, אחת אחרת מתעקשת על הישבן. בימים האחרונים הצהובונים המקומיים מפמפמים שהוא נמצא במערכת יחסים עם דוגמנית העל ההולנדית לארה ואן דר ורף. על פניו 'אריק' הוא סרט פשוט, יש שיאמרו פשטני. אוהד כדורסל נוסע לאמסטרדם כדי לגלות מהו שם המשפחה האמיתי של מאמן מוכר, אבל בין השורות מתגלה מסה על מהות הקיום האנושי במאה ה-21.
יש פרשנים ומבקרים שחשבו שהסרט שלך הוא כתב אישום נגד הכיבוש והשליטה הצבאית של ישראל בגדה המערבית ובעזה, ומצד שני אחרים חשבו שהוא מנרמל את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, סוג של אסקפיזם. מה דעתך?
זאת שאלה שאני נשאל כמעט בכל ראיון מחוץ לישראל, אבל בעיני הקולנוע איננו קפסולה שבה האוטר, או הבמאי לצורך העניין, שותל בה אפריורי מסר, או רעיון, שעובר טאבולה ראסה אל תודעתו של הצופה. אני מסכים עם דלז (ז'יל דלז, פילוסוף צרפתי שהרבה לכתוב על קולנוע) שמטיל את האחריות על ההבנה על הקורא, או על הצופה במקרה הזה.
מה לגבי הביוגרפיה הפרטית שלך? איזה מקום אתה חושב שיש לה ב'אריק'? זה שנולדת בהרצליה, בשכונה שבה גדלת.
זאת עוד שאלה מאתגרת שאני לא בטוח שאני יכול לענות עליה. לסרטים יש חיים משלהם ואני לא מסוגל להעיד על 'אריק' יותר משאתה מעיד עליו. למרות זאת, מבקרי קולנוע הרצליניים כמו תותי תמיר, רוני זמנהוף-משעלי ואסף חלבה-קופרשטיין טענו שרק במאי מהרצליה היה יכול לביים אותו. אני די מסכים איתם בסוגיה הזאת, למרות שאני לא נוטה להסכים עם מבקרי קולנוע.
בראיונות קודמים דיברת על הקולנוע העלילתי שלך כעל דוקומנטרי ולהפך, זה אחד הדברים שמעניינים בקולנוע שלך, ולכן דיון על הגבולות הז'אנריים האלה מיותר. ובכל זאת, נדמה שאתה בחיפוש מתמיד, לא רק אחרי הסיפור, הדרמה, הנרטיב.
אוסקר ויילד הגדיר פעם את ההבדל בין עיתונות לספרות: "עיתונות אי אפשר לקרוא וספרות לא קוראים". מבחינתי סרט דוקומנטרי – "טיפול יצירתי במציאות הממשית" על פי ההגדרה הקלאסית של ג'ון גרירסון – הוא סוג של ספרות. בדיוק כמו קולנוע עלילתי. "טיפול יצירתי" מוליך מעבר לתיעוד או לאינפורמציה. משני האחרונים נדרשת הימנעות מהתערבות במציאות, אובייקטיוויות. לא שעיתונות, כתבות או סרטי תעודה "אובייקטיוויים" הם חסרי עניין בהכרח – אלא שהם מעניינים רק במידה שהמושא שלהם מעניין. נבוקוב אמר פעם "סופר נידון לכליה כשהוא מתחיל להיות מודע ל'מהי אמנות' ו'מהי חובתו של אמן'". אני משתדל לא להיות מודע יותר מדי למה שאני עושה.
לסיכום, איך אתה רואה את העתיד של הקולנוע הישראלי?
בוא נגיד שהעתיד של הקולנוע הישראלי ורוד יותר מזה של הכדורגל הישראלי. כשהייתי ילד, ב-1999, נבחרת ישראל ניצחה 0:5 את אוסטריה. היום וב-30 השנים הקרובות אין שום סיכוי שננצח את אוסטריה, גם לא במשחק בית. פעם גם היינו מסתדרים בקלות עם נבחרות נחותות ביבשת, כמו לטביה נגיד, היום הם פשוט טובים יותר מאיתנו, בטח כשהם משחקים אצלם בבית. המעמד של הבמאי הישראלי הולך ועולה ברחבי העולם, בעוד שמעמד הכדורגלן רק דועך. לאחרונה ראיתי שהסינים משקיעים הרבה כסף בליגה המקומית שלהם ומביאים כוכבים. לצערי אין שום סיכוי שנראה שם שחקן ישראלי מצליח. השאלה הגדולה ביחס לקולנוע הישראלי היא ביחס למעמד הבמאי - אם ייתנו לו לעבוד או לא, אם ייתנו לו לבחור את השחקנים או ינחיתו עליו מלמעלה, כמה במאים יפוטרו במהלך העבודה שלהם על סרטים וכו'.