(פורסם באתר ערוץ הספורט ב-19 בינואר 2019)
שמו של רודולף הל ייזכר לדיראון עולם כאחד האנשים הכי הרסניים בתולדות הכדורגל הישראלי, גם אם כף רגלו של האיש מעולם לא דרכה בארץ. עשרות טרגדיות שפקדו את ענף הספורט הפופולרי לא היו קורות אם לא אותו טיפוס קקה שאחראי על המצאת הפקס ב-1929. הלוואי וזה היה מסתכם רק בפרשה המפורסמת שבגללה מכבי חיפה פספסה הזדמנות לשחק מול ליברפול הגדולה. עליה תמיד מדברים בגלל שהיא הכי מוכרת, אבל אנשים נוטים לשכוח את כל הפרשיות האחרות, הפחות "סקסיות" כביכול. כל המשפחות שהתפרקו ביום בהיר אחד, כל האנשים שאיבדו את עצמם לדעת, כל האלמנות, כל היתומים, כל אלו שהתאשפזו במוסדות לבריאות הנפש.
לצערי הרב, ולמרות שאף פעם לא חשבתי שזה יקרה לי, גם אני הפכתי לא מזמן לחלק מהסטטיסטיקה האכזרית. זה קרה בשבת שעברה. נשלחתי על ידי העורך שלי לסקר את המשחק במגרש בנתניה בין מכבי המקומית להפועל ת"א, והמתנתי לקבל את האקרדיטציה, תעודת העיתונאי שתאפשר לי להיכנס ליציע העיתונאים באצטדיון. אבל הפקס לא הגיע. הייתה בעיה במכשיר השולח או במכשיר המקבל, עדיין לא ברור. שלחו טכנאי, אבל גם הוא לא הצליח לפתור את התקלה. אמרו שכל שנייה זה מסתדר, אבל כלום לא קרה. שריקת הפתיחה הלכה והתקרבה והייתי חייב להחליט מה אני עושה. התחייבתי לכתוב טור פרשנות, אבל הליכה למשחק בנתניה כבר לא באה בחשבון. מישהו זרק שאולי אני צריך ללכת לראות כדורגל שכונתי, של חבר'ה. אמנם רחוק שנות אור מליגת העל, אבל עדיין כדורגל ישראלי, אותנטי, שאולי יכול לספר לנו משהו על מצב הענף בארץ. בכל זאת, בכל מקום בעולם השורשים של הכדורגל המקצועני נטועים עמוק בכדורגל החובבני. בהתחלה זה נשמע לי כמו רעיון גרוע, אבל ככל שעבר הזמן נמלכתי בדעתי. חוץ מזה, הרבה ברירות לא היו לי. יגידו מה שיגידו, יש גם משהו מרענן בכדורגל שמשחקים ליד הבית. אנשים שבאים בשביל הכיף, ולא בגלל הפרנסה או הכסף, התהילה או הפרסום.
החוקים בכדורגל החובבני הם ברורים, דומים פחות או יותר בכל מקום בעולם. משחקים 5 על 5, כל משחק עד שני גולים או שמונה דקות, תיקו שתי הקבוצות יוצאות. על מגרש האספלט שאליו הגעתי כל קבוצה לבשה צבע אחר, ככה שאי אפשר היה להתבלבל. תפסתי את מקומי במרכז טריבונת הבטון והתחלתי לעקוב אחרי המשחק שהיה במצב של 0:1 לטובת הקבוצה הכחולה. הקצב הפתיע אותי, אולי בגלל מזג האוויר הסגרירי והעובדה שלמגרש אין מערכת חימום תת קרקעית, השחקנים לא הפסיקו לרוץ מרחבה לרחבה. לא היה קשה להבחין בעליונות של הקבוצה הכחולה, ששיחקה במערך קלאסי של 4-4-2. הכחולים הציגו משחק דינמי, תוסס, שלטו בקצב המשחק ללא מיצרים. הגרסה שלהם ל-4-4-2 הניבה מערך גמיש ואלסטי, אבל בה בעת גם קשיח ונוקשה, כשחלקי הקבוצה קרובים אחד לשני. זה היה כדורגל עם חוסן מנטלי וגמישות מחשבתית של קבוצה כישרונית ומאוזנת, קבוצה שיודעת לצופף ולנצל את השטחים שהיריבה מאפשרת לה דרך משחק הלחץ הלוקה שלה. ואחרי כל זה, מה שניצח לכחולים את המשחק מבחינתי הוא העמידה האינטליגנטית שלהם והחזרה לעמדות המוצא. גם מצפייה במשחק אחד של הכחולים, אין לי ספק שמדובר בקבוצה שחלק גדול מיחידות האימון שלה מוקדשות למשחק off the ball ולעמידה נכונה.
הקבוצה האפורה הייתה אכזבה אחת גדולה ורק במזל היא שרדה את כל שמונה הדקות. שיטת המשחק שלה הייתה מבוססת באופן מובהק על הכדורגל האנגלי של שנות ה-80. דהיינו, בעיטות ברגליים של היריבים כשהשופט לא מסתכל וכדורים ארוכים לעבר החלוץ המרכזי החסון שלה ששימש כפיבוט החלוץ נמצא אמנם ברמה או שתיים מעל כל חבריו לקבוצה, אבל הוא היה אבוד מול יער המגנים שניצב מולו. ככל שחלפו הדקות הוא נראה יותר עצבני וחסר שקט, כשגם המשקה האיזוטוני שניתן לו על ידי אפסנאי הקבוצה לא מצליח להרגיע אותו.
מה שכן, היו לקבוצה האפורה גם נסיבות מקלות. אחד השחקנים הכי חשובים שלה לא היה יכול לשחק מכיוון שהוא נטל כדור אדוויל לפני המשחק והם מן הסתם לא רצו לקחת את הסיכון. במובן הזה אין שום הבדל בין הכדורגל המקצועני לבין החובבני, ויש דברים שלא משחקים איתם. אין שום בעיה עם גאנג'ה לפני משחק, זה אפילו מומלץ, אבל בטח ובטח לא חומרים שה-WADA לא מתירה. הקבוצה הודיעה כי אותו שחקן יעמוד לדין, אבל בארגון השחקנים הלא מקצועניים דרשו לבטל את העמדתו לדין בהתבסס על סעיף 6 (ג') בתקנון (תגובת הנהלת הקבוצה האפורה תפורסם כטוקבק לכשתגיע למשרדי המערכת). ועדיין, לא הכל היה אפור בקבוצה האפורה. הפרשנות שלהם לתפקיד הרג'יסטה, אותה עמדה שמיהרו להספיד לאחר פרישתו של אנדראה פירלו, הייתה חדשנית ומרעננת ואין לי ספק שעוד תכה גלים ותעשה את דרכה לכדורגל האירופי המקצועני. גם הגגנפרסינג שלה היה מניח את הדעת, למרות שאני בדעה שהוא דווקא לא בוצע במקומות הנכונים.
הקבוצה הכתומה, שעלתה מיד אחר כך, הציגה מזיגה מעניינת בין כדורגל סופר מודרני לגישות יותר מסורתיות שהיו נפוצות במרכז אירופה באמצע המאה הקודמת. בעיקר הורגשה השפעתם של בלה גוטמן היהודי והלניו הררה הקתולי, עם נגיעות של זדנק זמאן וקמצוץ מרסלו ביילסה. המערך על פניו היה 5-3-2 עם נגיעות של שלושה בלמים, שני ווינגרים וארבעה קשרי בוקס טו בוקס, חלוץ 9 מזויף, גרזן במרכז המגרש, שני מגנים תוקפים, ליברו אחד שתפקד גם כמטאטא, שוער עולה, קיצוני סופה ושני כלבויניקים. וכל זה אחרי שהכתומים חסרו את השחקן הכי טוב שלהם שנפצע שבועיים לפני כן. הקבוצה הכחולה ניסתה להיצמד למשמעת הטקטית המפורסמת שלה ולהיות קשובה לעקרונות המשחק, אבל פעם אחר פעם המערך שלה קרס אל מול הגמישות המחשבתית של יריבה שמצאה את השער בשתי מתפרצות מסוגננות. המערך של הכחולים התמוטט כמו מגדל קלפים שתוכנן על ידי אדריכל עיוור שסובל מפרקינסון.
התמזל מזלי ובאותו יום הגיע למגרש גם ציון פרחי. פרחי הוא בן אדם מרתק שמתפרנס כסוכן שחקנים, אבל בניגוד לסוכנים האחרים, המוכרים יותר לחובבי הכדורגל הישראלי, הוא סוכן של שחקני שכונות. פרחי התחיל את הקריירה שלו יחד עם ויקי ואקנין בקריות ובאיזשהו שלב הם אפילו חשבו לפתוח ביחד סוכנות, אבל מהר מאוד הוא הבין איפה נמצאת התשוקה האמיתית שלו. הוא פתח סוכנות לשחקנים לא מקצועניים ולאט לאט הפך לאחד המצליחים והמוכרים בארץ. פרחי נמנע מלדבר על קולגות, אבל על סוכנים בכדורגל המקצועני אין לו בעיה לדבר, כשמלבד ואקנין ודדה חדד, שנחשב למנטור של השניים, על כל השאר אין לו שום בעיה לפתוח פה ג'ורה. פרחי הוציא הרבה שחקנים חובבנים לאירופה. לבלגיה, ליוון, לספרד, אבל לטענתו הימים היפים חלפו. השוק הבלגי, שפעם קיבל ישראלים בזרועות פתוחות, כבר לא כל כך מסביר פנים. ואיך יכול להיות אחרת אחרי כל הפדיחות שהישראלים המקצוענים עשו?! מתלונן פרחי. אחרי שהישראלים הסריחו שם את הדשא, מישהו בכלל ירצה להביא שחקן חובבן בשביל שיחמם את הספסל?! בכלל, פרחי טוען שהנזק שעשו כל מיני סוכנים לשם של ישראל באירופה הרבה יותר חמור מכל הפעילויות של ה-BDS וארגוני החרם גם יחד. שם שהתגלגל שוב ושוב על לשונו של פרחי היה בן רייכרט, ואכן, סוכן השחקנים החובבנים מתכנן להגיש תביעה ייצוגית בעוון פגיעה בפרנסה נגד שחקן מ.ס אשדוד.
הקבוצה הוורודה, האחרונה שראיתי באותו יום הייתה הפתעה אחת גדולה. היא עלתה במערך של 4-2-3-1, עם שני שחקני סטרץ' 4, פוינט פורוורד אחד, שלושה קומבו גארדים, שני סווינגמנים, ארבעה רול פלייר'ס, חצי פינה אחד, גו טו גאי, שני שחקנים שלא חוגגים אחרי שער נגד היריבה ועוד אחד שחוגג בהפגנתיות. הם דגלו במשחק של floating, משחק של תנועה בלתי פוסקת, עם הרבה no look passes, לא מעט פלאוטרים ו-Losse Ball אייסוליישנס. הדבר הכי בולט אצל הוורודים היה הסייז שלהם. אין ספק שהם העדיפו להפוך אתלטים לשחקני כדורגל, במקום הישראבלוף הידוע שמתעקש לקחת ילדים שיודעים לעשות רבע דריבל ולשפר את האתלטיות שלהם. היה להם מזל שהבעלים שלהם הוא איש חכם שהעדיף להקים מחלקת סקאוטינג שתתור את כל הארץ בחיפוש אחר טאלנטים, ולא בזבז את הכסף על כוכבים מן המוכן שבדרך כלל לא עושים הרבה.
הסקאוטים שלהם נמנעו בכוונת מכוון ממוקדים שבהם יש הרבה צמחוניים וטבעוניים כמו צפון תל אביב ומשולש ה-Raw Food קדימה-צורן-אבן יהודה, והתמקדו באזורים שנמצאים ליד קצביות ובתי מטבחיים מתוך מחשבה שהוויטמין B12 יהפוך את הילדים ליותר חסונים ומותאמים למשחק חסר הרחמים שנקרא כדורגל שכונות. ההתקפה שלה התבססה על התקפת המשולש של פיל ג'קסון עם פיק אנד רול די בסיסי והרבה חיתוכים לוויק סייד, אבל הדבר הכי מרשים אצלם היה הבק דור הספרדי. אחח, כמה התענגתי על הבק דור הספרדי הזה. שירי אהבה עוד ייכתבו עליו, נשים יזרקו עצמן לרגליו. כל שנשאר לי לעשות הוא ללקק את האצבעות ואת שיירי הנזלת שהתקרשו סביב הנחיריים בגלל הקור. מבחינת המשחק פרופר, הוורודים ספגו שני גולים תוך דקה וחצי ויצאו החוצה.
זהו, השמש כבר החלה לשקוע. הגיע הזמן לארוז את הפקלאות, לנער את קליפות הגרעינים מהבגדים, ללכת הביתה ולשלוח את הטור למערכת. אז נכון, לא ראיתי משחק של ליגת העל, לא ראיתי כוכבים זרים, לא ראיתי מתקנים משוכללים וחדישים, אבל אם יש משהו שהופך אותי לאופטימי, זה מה שראיתי על האספלט באותו יום. כי אם ככה נראה הכדורגל השכונתי שלנו, אין לי ספק שאנחנו יכולים לזכות בטורניר גדול בעתיד הנראה לעין.
