ראיו גראנדה: סיור בווייאקס בעקבות הקבוצה המרגשת של מדריד

אחי הקטן ביקר לא מזמן במדריד והלך לראות את המשחק בין ראיו ואיקאנו להואסקה שנגמר ב-0:0 וגזר ככל הנראה את גורלן של שתי הקבוצות לרדת ליגה. כף רגלי מעולם לא דרכה במשחק של ראיו וככה יצא שאחי היה במשחק של ראיו לפניי. זה מצטרף לעוד הרבה דברים שאחי הקטן עשה לפניי ואני מתבייש להרהר בהם אפילו ביני לבין עצמי בין הסדינים בלילה, כשאף אחד לא מסתכל. כהרגלה בקודש, ראיו חירבנה את המשחק נגד הקבוצה הכי חלשה בליגה. בבה היה חייב להבקיע בתחילת המשחק אבל מעמדה נוחה שלח את הכדור לשמיים, חוסה אנחל פוסו בעט מ-5 מטרים לקורה ושער מנבדל של ראול דה תומאס נפסל בצדק. כמו בכל העונה, ראיו לא הצליחה להבקיע בדקות הטובות שלה ואחרי עונה אחת בליגה הבכירה היא תחזור לליגת המשנה.

זו לא תהיה ירידה מרשימה כמו הקודמת בעונת 2015/16, למרות שהמאמן הוא אותו מאמן, פאקו חמס הבלתי נלאה. באותה עונה לראיו הייתה את ההתקפה החמישית בטיבה בליגה, כשרק ברצלונה (לא חוכמה עם תקציב של 450 מיליארד דולר), ריאל מדריד (לא חוכמה עם תקציב של 454 מיליארד דולר), אתלטיקו מדריד ובילבאו הקדימו אותה. וכמו תמיד במקרה של ראיו, שיחקו שם דמויות בלתי חוזרות. המנהיג של הקישור האחורי היה ראול באאנה, אחד השחקנים הכי אפרוריים בתולדות המשחק שאם היו אומרים לי שהוא משחק בבית"ר ת"א לגמרי הייתי קונה את זה, כשלצידו שיחק רוברטו טראסאורס היציב והאפרורי טיפה פחות. קצת לפניהם שיחק חוסבאד המוכשר שסיים את העונה ההיא עם 9 שערים ומאז קצת הלך לאיבוד בפולהאם ובסלטה ויגו. על הקו הימני ליהטט פבלו הרננדס הזכור לטובה מוולנסיה הגדולה והיום אחד הכוכבים של לידס, אפרופו קבוצות שעושות במכנסיים.

מקדימה זה כבר היה פריק שואו אחד גדול עם אחד מגדולי החלוצים של ונצואלה בכל הזמנים, מיקו האגדי, אדריאן אמברבה, שכל חייו שיחק במדי ראיו ועשה כמעשה בופון וקייליני וירד עם ראיו לליגת המשנה, כשבאותה עונת ירידה הוא עושה סחרחורת לדני קרבחאל במגרש בווייקאס. גם החלוץ האנגולי מאנושו היה חלק מהרוטציה ומי שנדרש לספק את הברק והיצירתיות היה פיטי המעולה שאת עונת 2012/13 סיים כמלך השערים של הקבוצה עם 18 כיבושים מעמדה של קשר התקפי.

האוהדים במרפסות בווייקאס הם חלק אינטגרלי מהמשחק. צילום: רועי עזריאלי

יחד עם זאת, כולם עמדו בצל והיוו כינור משני לאחד ממקרי הראש הכי קשים בכדורגל העולמי, השחקן שהחמיץ בצורה שלומיאלית מול הואסקה, האחד והיחיד - בבה. שלחתי את אחי לחנות של ראיו עם הוראה ברורה - תקנה לי חולצה של בבה. הרשימה המלאה כללה כאופציות משניות את לואיס אדווינקולה הפרואני (נכלל בנבחרת הקופה 2015 שלי), גאל קאקוטה, אקס צ'לסי שמעולם לא מימש את הפוטנציאל, אמברבה, דה תומאס ובאאנה. אבל בואו נגיד בעדינות שאף אחד לא איים על המקום הראשון של בבה. הפורטוגלי בן ה-28 פרץ לתודעה ב-2010 כשמנצ'סטר יונייטד רכשה אותו ב-10 מיליון יורו, למרות שעד אז הוא מעולם לא שיחק אפילו בליגה הראשונה בפורטוגל. למעשה, רק שנתיים לפני כן בבה חלם לייצג את נבחרת חסרי הבית של פורטוגל, אחרי שננטש כילד על ידי הוריו.

אבל מה שיפה בבבה, שמעולם לא הצליח להצדיק את הכסף שיונייטד השקיעה בו ונדד בין 8 קבוצות ב-9 עונות, היא העובדה שהדברים האלה לא עלו לו לראש. בפורטוגזית ובספרדית הפירוש של בבה - הכינוי שהעניק לו אחד מאחיו הגדולים - הוא תינוק, וככה בדיוק הוא משחק, זה מה שהופך אותו לשחקן כל כך ייחודי. הכוונה היא שלמרות שמולו משחקים כמה מהשוערים הכי טובים בעולם - טר שטגן ואובלאק לדוגמה - אין לו שום בעיה לנסות ולהכניע אותם מ-40 מטר. התמונה הזאת חוזרת על עצמה שוב ושוב. בבה עולה מהספסל (23 הופעות העונה, 13 כמחליף) והפעולה הראשונה שלו, כשהוא עדיין קר ולא רץ שני מטר, היא לבעוט כדור אבוד מכמעט חצי מגרש ואחר כך לתפוס את הראש כלא מאמין שזה לא נכנס. אני לא יודע אם יש סטטיסטיקות שבודקות את זה, אבל אין לי ספק שבבה הוא המוביל העולמי בבעיטות לשער מטווח של לפחות 40 מטר. בכדורגל הנוכחי, העסקי והמעונב, מצפים ממך להיות בוגר, מפוכח, יעיל, רציני. בבה בעצם משתין על כל הקונבנציות האלה.

העובדה שהפעולות של בבה הן כל כך לא רציונליות, הופכות אותו לשחקן מבדר, משעשע, מצחיק. כשהוא משחק, אתה יודע שיהיו קטעים. התחלתי לראות כדורגל בתחילת שנות ה-90 ואני זוכר הרבה סוגים של שחקנים, אבל שחקנים מצחיקים הם מצרך נדיר ביותר. לירן שטראובר היה כזה. שטראובר ראה צל הרים כהרים, כל דרדל'ה שנבעטה לעברו כשער בטוח, ולכן הוא לקח את היומיומי, השגרתי, המעשי, והפך אותו למרשים, מיוחד, אקסטרווגנטי. האם זו לא אמנות? האם זה לא הופך את שטראובר לאומן? גם חאלד חלאילה, עם הפרצוף המופתע אחרי כל שריקה נגדו, הוא שחקן משעשע. אם זכרוני לא מטעה אותי, גם לגילי מוסינזון היו איכויות כאלה. אבל אין ספק שלבבה יש מקום של כבוד ברשימה הזאת. העובדה שהיום הכל מנוטר עד רמת הדוק וכל ילד משנן שהסיכוי להבקיע דרך הגבהה הוא 1.8%, שחקן שעושה את הפעולות הכי לא יעילות על כר הדשא הוא לא פחות ממהפכן, אנרכיסט. זה בבה או אמה גולדמן?

בכל מקרה אין כמעט שחקנים שיוצאים טוב מהעונה הזאת של ראיו, שנכון לכתיבת שורות אלה מאיישת את המקום האחרון בליגה. היחיד שאפשר להכתיר את העונה שלו כמוצלחת הוא דה תומאס שגדל בריאל מדריד ועדיין שייך לה. קשה לי להאמין שאחרי הפיאסקו עם מריאנו דיאס והעונה הזוועתית ריאל תבחר להחזיר אותו לשירותיה, אבל עם 14 שערים העונה (רק איאגו אספס כבש יותר ממנו בין הספרדים) דה תומאס הוכיח שהוא חלוץ ראוי מאוד לליגה הבכירה בספרד ולא סביר שהוא ימשיך עם ראיו לליגת המשנה. בכלל, ארבעת הסקוררים הגדולים של העונה שעברה בליגה השנייה בספרד הוכיחו העונה שמקומם בליגה של הגדולים. חיימה מאטה של חטאפה כבר עם 14 שערים וקיבל זימון ראשון ללה רוחה בגיל 30, על דה תומאס כבר דיברנו, וסרג'י גווארדיולה הוא אולי השחקן שישאיר את ויאדוליד בליגה הבכירה. בורחה איגלסיאס הוא החלוץ המוביל של אספניול וגם לי יש מספר דו ספרתי של שערים.

הפחד הכי גדול שלי הוא שלמרות כל המחמאות, היו יו של ראיו ייפסק והיא תידרדר אל תהום הנשייה. בכדורגל המודרני המתועש אין מקום לקבוצות כמו ראיו שמייצגות שכונה (גדולה ככל שתהיה), בטח ובטח כשבנוסף יש לה זיהוי פוליטי שמאלי מובהק, כי גם רפובליקנים קונים סניקרס וכו'. למרות זאת אולי יש מקום לאופטימיות. ראיו כבר הראתה בעבר שיש לה אופי ושהליגה השנייה לא מרתיעה אותה. חמס אמור להישאר ולעמוד על הקווים ואף קבוצה לא אוהבת לשחק באצטדיון הקומפקטי בווייאקס על 14,708 מושביו. החלום הצנוע שלי הוא שכמו בעונת 2017/18, ראיו תזכה באליפות הליגה השנייה ותחזור במהירות הבזק לזירה המרכזית של הכדורגל בספרד. ומי יודע, אולי אני אפילו אזכה לראות אותה מקרוב בווייאקס.

הגרעין הקשה ילווה את ראיו גם בליגה השנייה. צילום: רועי עזריאלי