• טל עוזיאלי

הפיל שבחדר: קורונה, אינפנטינו ועתיד הכדורגל

(גרסה מקוצרת של המאמר פורסמה באתר ערוץ הספורט ב-25 באפריל 2020)


כשהדיבורים על אסטרטגיית יציאה, הקלות בסגר וחזרה הדרגתית של המשק לפעילות הולכים ומתגברים, אפשר לפנטז שהשלב הראשון של משבר הקורונה עומד להסתיים. המומחים דואגים להזכיר לנו כי עוד גלים של המגפה עלולים להכות ולהחזיר את הריחוק החברתי, אבל יש גם סימנים מעודדים, בארץ ובעולם. וכשמדברים על חזרה לשגרה, מדברים באופן טבעי גם על כדורגל. הבעיה הגדולה היא שאיסורים על התקהלויות עדיין בתוקף וככל הנראה לא הולכים להיעלם בקרוב, ולאנשים לא מעטים כדורגל בלי קהל הוא בבחינת צלם בהיכל. "אין הגיון בהחזרת המשחק אל מול יציעים ריקים", הצהיר אריק קאנטונה, "מה, נעשה את זה רק כי עצרו את התשלומים מהטלוויזיה? כדורגל ללא קהל זה לא כדורגל. ללא קהל אין תשוקה. אין כלום. בדיוק כמו שאי אפשר לקיים הצגת תיאטרון מול אולם ריק". אבל אריק קאנטונה מדבר מוואחד פוזיציה. קאנטונה מדבר מפוזיציה ששייכת למתי מעט, כוכבי על שהרוויחו הררי דולרים במהלך הקריירה שלהם ויכולים להרשות לעצמם תקופה ארוכה בלי עבודה. רובם המוחלט של שחקני הכדורגל בכל העולם יכולים רק לחלום על מצב העו"ש של הצרפתי הבינלאומי לשעבר. וזה כמובן לא נגמר רק בשחקנים - כדורגל וספורט בכלל מפרנסים בצורה ישירה ועקיפה ככל הנראה מיליוני בני אדם ברחבי העולם. מאמנים, פרשנים, רופאים, שדרנים, צוותי תקשורת, מוכרי קסטות ועוד ועוד.


האוהדים ייאלצו להמתין. (צילום: גארי יורופסקי)

חלק גדול מאותם בני אדם גרים במדינות עולם שלישי, חלקם בעלי משפחות, אחרים לקחו משכנתאות, הלוואות, או סתם צריכים את הכסף בשביל לחיות ולקיים את עצמם ואת ילדיהם. השבתה של הכדורגל עד אשר קהל יוכל לחזור בהמוניו למגרשים היא דבר לא סולידרי, לא חכם, לא הגיוני, מטופש. הכסף מזכויות השידור הוא הדלק של ה"תעשייה" הזאת, תעשייה שנסמכים עליה לא רק עשירים ומגה עשירים כמו קאנטונה. בנוסף חשוב לזכור שאת ההחלטה על חזרה למגרשים ללא קהל - אם וכאשר היא תתקבל - עולם הכדורגל יקבל בלית ברירה, עם אקדח מכוון לרקה. ראשי ממשלות ונשיאים דואגים בראש ובראשונה למערכת הבריאות ולמנוע מצב של קריסת בתי חולים כמו שראינו באיטליה, וחזרת האולטראס למגרשים פחות מעסיקה אותם בשלב זה. בתוך הריק הגדול שאנחנו נמצאים בו וכשתקשורת הספורט בעיקר מתרפקת על נוסטלגיה (כמה קל , כמה נוח), כדאי להסיט את הזרקור להחלטות שפיפ"א, אופ"א וההתאחדויות השונות קיבלו בימים נטולי מגיפה, החלטות הרסניות שלא ברור איך אנשים שאוהבים כדורגל יכולים לקבל. קיום המונדיאל בקטאר, מדינה שמפירה זכויות אדם ושהפועלים שבנו בה את האצטדיון הועסקו בתנאי עבודה איומים, העברת גביע העולם לחורף, צעד משולל כל הגיון ששובר מסורת של 90 שנה ומתנגש עם הליגות בכל העולם, הגדלת היורו ל-24 נבחרות, מה שהוריד את הרמה והוביל לכך שנבחרת שסיימה 3 פעמים בתיקו בשלב הבתים זכתה בטורניר, הרחבת המונדיאל ל-48 נבחרות (!), החלטה שלדעתנו היא לא פחות מפשע. וזה כמובן לא נגמר רק בזה. העברה של משחקי סופר קאפ לכל המרבה במחיר, הוספת משחקי חצי גמר לסופרקופה הספרדי, העובדה שנבחרות כמו ברזיל וארגנטינה כמעט לא עורכות משחקי ידידות בארצותיהן, למרות שנבחרת לאומית שייכת בראש ובראשונה לאזרחי אותן מדינות, שממנים באמצעות מיסים את קיומן של אותן נבחרות. עומס לא הגיוני על שחקנים שמשחקים יותר מדי משחקים ביותר מדי מסגרות, מוביל לבעיות גופניות וכנראה גם נפשיות. דוגמאות נוספות, לצערנו הרב, לא חסרות. בשורה התחתונה לשני מחברי המאמר אין שום ספק שהכדורגל יתגבר על משבר הקורונה, אבל על המעשים של ג'יאני אינפנטינו וחבריו? לא בטוח בכלל.


איזה טעם יש בעולם עם 48 נבחרות במונדיאל? (איור: יובל חתוכה)

0 צפיות
  • Facebook - Black Circle
  • חשבון הטוויטר הרשמי של טל עוזיאלי
  • היוטיוב של טל עוזיאלי

 © כל הזכויות שמורות לטל עוזיאלי - 2019