(ראה אור בספר 'ההולנדי של עכו', הוצאת גלורי, 2004)
פרנצ'סקו ויטוריה גלנדה גדל בשכונה ענייה, אחת מיני רבות ברומא. בן יחיד ואח לשלוש אחיות. אביו, אנטוניו, עבד מבוקר עד ערב בנמל כדי לפרנס בדוחק את משפחתו. את אמו לא הכרתי. גם לא שאלתי עליה. מעולם לא שמעתי מישהו ממשפחתו מדבר עליה. יכול להיות שזו הסיבה שפרנצ'סקו היה ילד שונה. לרגע לא היה ספק שהוא לא סתם עוד ילד מהשכונה. כל אחד יכול היה לראות שמבעד לעיניים היפות שלו מסתתר משהו גדול באמת.
כבר מן היום הראשון שבו הוא החל לדבר בבהירות יכולת להבחין בדיבור המיוחד שלו, דיבור של מנהיג. פרנצ'סקו דיבר וכולם הקשיבו. אפילו לואיג'י, בעל המכולת הקטנה ברחוב שלנו, אמר עליו שהוא נועד לגדולות בזמן שמינה אותו לעוזרו. אני זוכר את פרנצ'סקו בן השבע ממליץ ללקוחות איזו גלידה כדאי להם לקחת.
שכונתנו כנראה לא היתה יוצאת דופן משאר שכונות רומא פרט לדבר אחד, מהותי וגדול. אצלנו בשכונה כולם, ללא יוצא מן הכלל, מטף ועד זקן, מעובדי נמל ועד סוחרים בשוק, מבחורים איטלקים קשוחים עם זיפים שבחורות מפנטזות עליהם בלילות ועד לשיכורים השמחים שיושבים כל היום במסעדה של ויני ומריצים בדיחות שרק הם מבינים – היו תכולים בלב ובנפש, אוהדי לאציו. את תושבי השכונה שלנו הייתה יכול למצוא בשבתות בקורבה נורד, יציע האוהדים השרופים של לאציו. בתי השכונה היו מכוסים בדגלים בצבע תכלת. ברחובות ובפאבים נתלו בגאון כרזות אשר מנציחות גדולים מהעבר.
לפני משחקי הדרבי נגד רומא האוויר לא זז, הרחובות היו מלאים באנשים ששוחחו רק על המשחק והדריכות הרבה הורגשה היטב. כשחיפש אדם לקנות דירה בשכונה שלנו, קודם כל נשאל איזו קבוצה הוא אוהד, ורק אחר כך וידאו שהוא לא סוחר סמים.
ככה התנהלה והתנהגה השכונה שלנו, וגם פרנצ'סקו לא היה יוצא דופן בעניין זה. החולצה הראשונה שקיבל מאביו היתה בצבע תכלת, ועל ידו ענד חוט מזל באותו צבע. כבר בגיל שמונה דקלם את כל ההרכב של לאציו, כולל מחליפים, אפסנאי ומעסה. באותו גיל כבר ברח מבית הספר כדי לראות את אימוני קבוצת הנוער. תמיד סיפר כיצד הוא שואב את ההנאה הגדולה ביותר מהאימונים, איך הוא אוהב את האינטימיות של הצפיה באימון עם עוד מאתיים וחמישים שרופים אמיתיים. עבורו לא היה כמו ישיבה על טריבונת עץ בשעה שאתה מלקק גלידת וניל, השמש מלטפת את ראשך ומולך מתאמנים הגיבורים שלך.
בראיית השחור-לבן של ילד בן שמונה השחקנים היו כל העולם כולו, קדושים. ככל שנקפו הימים, החודשים והשנים, ובעיקר העמידה בגשם סוחף ביציעי עץ רעועים בכל מיני חורים כמו בארי ופיאצ'נזה, ככל שתכפו הנסיעות המתישות, הממכרות והמדכאות שכבר הפכו לשגרת יום א' שלנו, מעין תרפיה קבוצתית, וככל שגברו המבטים הבוטחים גם בעת תבוסה, השפלה או דכאון – כך גם סומן פרנצ'סקו כמנהיג האוהדים הבא. כולנו ראינו בו את שליט הטריבונה במלחמה המתישה והבלתי נגמרת שלנו בעמיתינו מטורינו, נאפולי, מילאנו, ברגמו, ובראש ובראשונה האדומים-צהובים של רומא. מלחמה על כבוד, יוקרה, מוניטין. מלחמה על החיים.
עד אותו יום של ה-19 בינואר, שגם עשרים, שלושים וארבעים שנה אחרי לא ימוש מהזיכרון. השמש עמדה במרכז השמיים והאירה את הסמטאות הצרות של אחורי השכונה. אנשים פסעו במהירות ברחובות במעילי העור הדקים שלהם בלי לדעת שהמציאות עומדת להשתנות לבלי הכר, שהעולם עומד להתהפך. בשש וחצי בדיוק, כמדי יום ביומו, התקבצו חכמי השכונה במסעדה של ויני להחליף חוויות, לדבר, לצחוק, לשתות. הדבר האחרון שהם חשבו עליו הוא שזה יהיה יום שלא חשוב מה הם יכניסו בו לפיהם – הוא לעולם ישאיר להם טעם שלא יניח לנפשם.
הייתי בן חמש עשרה וכבר יכולתי לשבת עם הגדולים. פרנצ'סקו היה בן שש עשרה וחצי. הוא הגיע לבוש במיטב המחלצות. נעלי עור חגיגיות, מכנסי ערב שחורים אלגנטיים, חולצה לבנה מכופתרת למעט שלושת הכפתורים העליונים (סימן ההיכר שלו) ומעיל עור שקנה שבועיים קודם לכן בשוק טרבלי הסמוך. הוויכוח נסב כהרגלו סביב השאלה הרת הגורל מי צריך לבעוט את בעיטת ה-11 של לאציו לאחר שהבועט הקבוע נפצע לאחרונה. פרנצ'סקו הקשיב בדממה, וכאשר הגיע תורו לפסוק בסוגיה המרתקת הרים את ראשו, שעד אז היה תקוע בנקודה דמיונית על השולחן, והביט בכל אחד מן הנוכחים במבט קר. כשהוא הישיר את מבטו אל מול עיני ניסיתי להימנע ממפגש עם אישוניו והרכנתי ראשי. זאת היתה גם הפעם הראשונה בה ראיתי את פרנצ'סקו שוקל את דבריו, מהסס, מתלבט, דיבורו לא שוצף וקוצף כתמיד.
בכלל לא שמעתי את אשר אמר, רק הסתכלתי על הדרך בו נעו שפתיו, על העיניים המהפנטות שלו. אחרי שתי דקות דיבור עשה פרנצ'סקו הפסקה קלה. הוא לקח לגימה מכוס הקולה על השולחן, נשך שפתיו וכחכח בגרונו. הוא אמר שהוא יודע שזה יכאב לכולנו, אבל כבר נמאס לו לשקר, הוא אוהד של רומא.
רומא!!!! פרנצ'סקו אוהד של רומא!!!! עד היום רועד כל גופי כשאני חושב על הצירוף הזה. בקור רוח מופתי שטח בפנינו את הסיבות לדבר שאי אפשר להסביר אות להבין. לא הקשבתי לטיעונים שלו, אף אחד לא הקשיב. לאחר שסיים פרנצ'סקו את דבריו השתררה במסעדה שתיקה מעיקה. פרנצ'סקו קם ויצא.
האווירה הייתה מדכאת. חבורת אנשים תוססת בדרך כלל, עם פרצופים ארוכים שהתערבבה בהם תדהמה, אבל וזעם. מישהו שבר את האלם וניסה לפתוח בשיחה, ללא הצלחה. לאיש לא היה כוח להמשיך.
יצאתי מהמסעדה והתחלתי ללכת הביתה לבד. בפינת רחוב טראדלי שמעתי רעש של כדור נבעט ומקפץ במגרש הסמוך. בשכונה שלנו יש הרבה מגרשים, אבל זה היה המקסים, המיוחד והשכונתי ביותר. הוא קטן מאוד, שעריו בנויים מעץ ובכל פעם שנבעט כדור לעברם מרחפת עליהם סכנת התמוטטות. המגרש מוקף מרפסות קטנות, אשר בכל פעם שמתקיים משחק מתמלאות באנשים שלפעמים משרים אווירה כמעט כמו באולימפיקו.
כשהגעתי לחזית המגרש כבר לא היה לי ספק מי משחק. הוא לבש חולצה לבנה חצי צמודה אשר הבליטה את שרירי החזה שלו ומכנסיים שחורים קצרים. טיפות זיעה זלגו על לחייו ונספגו בחולצתו. הוא הניח את הכדור הבלוי על קו האמצע ובעט טילים אל עבר השער. למרות שראיתי כבר הרבה טילים משוגרים מרגל שמאל האימתנית שלו, בעוצמה שכזו לא חזיתי מעולם. ממש חששתי לגורל הקורות. קור כלבים שרר בחוץ אבל הורדתי את החולצה וצעקתי: "פרנצ'סקו, תמסור את הכדור, יא אדום רומאי מניאק".
פרנצ'סקו הפנה אלי את מבטו והחל לצחוק. במהרה צחקנו ביחד צחוק גדול ומוגזם שכמעט העיר את כל השכנים. שיחקנו סטנגה עד ארבע לפנות בוקר, הגענו לפתח המכולת של לואיג'י בדיוק כאשר טנדר המאפיה פרק את הלחמניות הכי טריות על פני האדמה, הרמנו גם שקית שוקו קר והלכנו הביתה לישון.
אחלה סיפור, לוקח אותך לטיול קטן ברומא באמצע היום...